אי שם בצפון פרו

בדרך לסדנת התבודדות בהרים הקפואים של האנדים , אי שם בצפון פרו. אני ועוד 8 מטיילים ישראלים שפקדו את ביתנו שבדרום אמריקה בימים האחרונים. אני בדרך לקחת מונית לכולם ושואל את אשתי איפה האיפון? היא עונה שסיני הבן שלנו שיחק איתו ועכשיו היא לא יודעת איפה האיפון.

חזרתי מהסדנה היה שקט, היה מעצים, כל רגע שם היה חלקת אל, שקט אינסופי ודיבור אל של תשובה שהתמולל בפי כולם, היה כיף.

האייפון נגנב.

חזרנו לארץ. בלי דירה, בלי מסגרות לילדים, בלי עבודה ובלי איפון. אין דרך להשיג אותנו. לעולם אין דרך להשיג אותנו. העולם התנתק מאתנו ואנחנו ממנו.

שקט

שמתחיל לחלחל בך כמו אלפי רכבות שדוהרות בתוך הלב, אינספור פריטות עדינות וקולה של הנשמה.

מצאנו דירה בשכונה מרוחקת בעיר בצפון הארץ, נוף ושקט. צליל אשתי החליטה שבדירה הזאת לא מביאים את המחשב ולא מתחברים לאינטרנט.

אין לנו אייפון, אין לנו אינטרנט, שכונה מרוחקת, לרגע זה נשמע לי סוף העולם. לא פיסבוק לא מתכונים לא פורמים לא "ווינט" בלי "ספורט 5 " בלי תקצירים ב"וואן" בלי יד2 בלי עדכוני "ווטסאפ" מהמשפחה, מהחברים ובלי עוד כמה שבילים ענקים של מידע לא באמת חשובים שמילאו לי ברצון את שעות הפנאי.

העולם עוצר מלכת, העיניים מפסיקות להשתולל וההתמכרות תובעת את עלבונה.

ההרגל כמעט חייתי, התזזיתיות התשוקה למידע, לגאדג'ט, למציצנות ולשיתוף לא מוצא מנוח.

אני עובר על כל רשימת אנשי הקשר בפלאפון הלא חכם שלי ומחפש נואשות מישהו לדבר איתו.

שותה עוד נס-קפה אוכל עוד שוקולד, קורא עיתונים ישנים שעטפנו בהם צלחות לפני שעזבנו את הדירה הקודמת בעיר הגדולה , קורא עלונים מהגניזה, צמא למידע משווע, לאינפורמציה גואלת.

"היא לא נורמלית האישה הזאת" אני חושב לעצמי. "בשביל מתכון להתקשר לסבתא?, בשביל מילה הכי קטנה לפתוח מילון? בשביל לדעת מה קרה בסוריה, לפתוח רדיו?!"

אז אנחנו רבים. פותחים שוב את נושא האינטרנט בבית לדיון, מנסה נואשות בטוענות מאלפות למה אנחנו כל כך צריכים את האינטרנט. והיא בשלה. "הילדים שלנו לא יתפגרו כל היום מול סמי הכבאי, שיצאו קצת לשחק בחוץ.. מה יש?"

ואין לי באמת תשובה, כל תשובה היא רק כי אני לא יכול להתמודד .

"לא עבדו בנ"י ישראל את העגל אלא להתיר להם גילוי עריות בפרהסיא"

אנחנו כל-כך מכורים, מוכרים את נשמתנו למדיה שלא נותנת מנוח, ממש בכף ידינו בכל עת שנרצה, בכל רגע שנחפוץ.

יש מיליוני סיבות למה כן, אני בעצמי תרמתי כמה סיבות מקוריות לאנושות , כי השכל הפשוט , הנרקוטי למפץ המידע , לריק האינסופי מתיר לנו עגל כדי שנוכל להמשיך לסתום את רחש ליבנו, את הקול שבוקע בעדינות מסוף העולם ועד סופו.

האינטרנט שהגיע לעולם בקול תרועה, ששחרר את העולם מכבלי המושב, העיר או המדינה שהפך את העולם לכפר גלובלי, רק כדי לשעבד את האנושות לאובססיה אינסופית , כדי לכבול את חסידיו בקורי אינפורמציה ערטילאים. עולם הפוך אבא , עולם הפוך...

בית יהודי, ווארז , פרו. אלול תשע"ג
חצי השני של הכדור, מדינת עולם רביעית, הפרש של שמונה שעות וכל-כך קל להתחבר, לחיצה קטנה על סקייפ ואני לומד גמרא עם החברותא שלי, בקלות כמעט מעצבנת.

מסכת חגיגה.

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו... והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב – "אני אל שדי"? אני הוא שאמרתי לעולם די!

הכל מתחבר לי לאט לאט, איך שרגע לפני הגאולה הקב"ה מלהטט בעולם והופך אותו חזרה לשתי פקעיות של שתי, נגררות מידע, ערוצי תקשורת שנעים בקווים ישרים לכל פינה נידחת בעולם. כפר גלובלי. העולם חוזר אל בראשיתו.

האיחוד הנשמתי נכפה על העולם. ההתקשרות אל- חוטית וגם כאן השתיל הקדוש ברוך הוא את נשמת עם ישראל שתגיד לעולם – די!

אני קובע עלייך אינך אדוני יותר, אינני יותר עבדך מרצון, שחרר האזיקים האלו מחיינו. תמיד חשבתי שאין לי זמן, בין עבודה לילדים ואשתך, איפה יש זמן ללמוד, או פשוט לשחק עם הבת שלך.

אין לנו זמן. העולם רץ, צריך לרוץ, עבודה אחת לא מספיקה, עיסוק אחד גם לא, תארים משולבים: ארץ-ישראל חינוך ומדעים, פיזיקה והיסטוריה נמצאים בכל-כל הרבה תחומים ולא מבינים באף אחד כלום . חייבם לענות לפלאפון כי בטח זה חשוב, זה סטטוס-קוו , מחזירים הודעה או ווטסאפ מסתכלים בעדכון מהפייסבוק אפילו אם אתה באמצע לשחק עם הבת שלך, תשומת לב טהורה בין אבא לבת.

אין לנו זמן. אנחנו כל-כך ממהרים, רשתות המידע לא מפסיקות לרוץ בזמן שאנחנו סתם יושבים, העולם לא מפסיק לרוץ אנחנו כנראה מפספסים משהו, אין לנו זמן.

לי יש המון זמן, כרגע אפילו יותר מדי לכן אני יושב וכותב, משהו שלא עשיתי כבר המון שנים מין אפיזודת נעורים חולפת , אולי חלום שלא היה לו סיכוי להתגשם, שמרוץ החיים עצר אותו , כי אף פעם לא היה לי זמן.

אני רוצה דיאטה של מידע, אני בתוך עולמי הפנימי מרגיש שאני חייב לומר לעולם די!

אני רוצה להיפגש עם מי שאני, אני רוצה שקט, בלי הפרעות רקע כדי להבחין שאלו אכן פני הדברים, שקול הנשמה, ניגון עמוק מתוך ליבי זורח ורוצה שרק אעצור להקשיב לו, והוא וודאי יעצור להקשיב לי, להגדיל אותי כשושנה בין החוחים.